<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"ב</h1>
<h2>דף ג.</h2>
דיני קנסות, כגון גזלות וחבלות ותשלומי כפל ארבעה וחמשה האונס והמפתה וכיוצא בהם, אין דנין אותו אלא שלשה מומחין, והם הסמוכים בארץ ישראל. אבל שאר דיני ממונות, כגון הלואות והודאות, אינן צריכין מומחה, ואפילו שלשה הדיוטות. ואפילו מומחה דן אותם, וכן כתב הרי"ף ז"ל סנהדרין פרק קמא (ה' ב') דשנים שדנו ובתנאי שיהיו מומחין, או שקבלום עליהם בעלי הדין, דיניהם דין. ואפילו אחד מומחה דן דין. פרק אלו מציאות (בבא מציעא ל"א ב'), איסור ורב ספרא עבדו עסקא בהדי הדדי, אזל רב ספרא פלג בלא אדעתיה דאיסור וכו', ומסיק, תדע, דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני ב"ד. ולאו מי איתמר עלה, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, אינה צריכה ב"ד מומחין, אבל צריכה ב"ד הדיוטות.
גרסינן פרק שבועת העדות (שבועות ל' ב'), מנין לדיין שלא ישב לפניו תלמיד בור, ת"ל (שמות כ"ג ז'), מדבר שקר תרחק. פירש רש"י ז"ל לישא וליתן בדין, כדי שלא יתעהו. ונראה שהכונה בזה, שהחכם היה יכול לעשות ממנו מה שירצה, והוה ליה יחידי בדין, שזה לא יוכל להשיב לאותו חכם. ומה ששנינו מסכת סנהדרין (ג' א') אי אפשר דליכא חד מיניהו דגמיר, דמשמע דאפילו אחרים עמי הארץ לית לן בה, ר"ל שאינם עמי הארץ אלא שהם יכירו אם ירצה החכם שבהם להטעותם, ואף על פי שאינם חכמים כמוהו.
<h2>דף ה.</h2>
ת"ר, (סנהדרין ד' ב') דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. אמר רב נחמן, כגון אנא, דנינא דיני ממונות אפי' ביחיד. והכי תניא (ירושלמי סנהדרין פ"ק ה"א), קבלוהו עליהו, דן אפילו יחידי. והכי איתא בירושלמי (שם) בעובדא דרבי אבהו דהוה יתיב ודיין בכנשתא דקסרין לגרמיה, אמר ליה תלמדוי, לא כן אלפן ר' אל תהי דן יחידי. אמר ליה, מכיון דאינון חמון לי דאנא יתיב לגרמי ואתון לגבאי, כמי שקבלו עליהם. פרק זה בורר גבי אודיתא (סנהדרין ל' א'), ואי כתיב ביה בי דינא דפלניא, ואמרנא ליה לרבנא פלוני, דמשמעו דאינון תלתא וכו', כתב הרי"ף ז"ל (שם ח' ב') מיהא שמעינן דלית הלכתא כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין. כתב הר"ם ז"ל (סנהדרין פ"ב ה"י) אף על פי שאין בית דין פחות משלשה, מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר, בצדק תשפט עמיתך. ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהם דין. ורבינו האיי ז"ל כתב מי שאינו דן יחידי הוא מדת חסידות וכדתנן באבות (פ"ד מ"ח) שאין דן יחידי אלא אחד, אבל שורת הדין, כדמר רב נחשון. דתנו רבנן משנה שלמה, דיני ממונות בשלשה, ואם היה דיין מומחה לרבים דן ואפילו יחידי, ואמרינן עלה, אמר רב נחמן, כגון אנא דן דיני ממונות ביחיד, וכן אמר רב חייא. איבעיא להו, כגון אנא דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא, אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא. או דילמא, אף על גב דלא נקיט רשותא דיניה דינא. ת"ש, דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה. אתא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה, אי קבלוך עלויהו לא תשלים, ואי לא זיל שלם. ש"מ כי לא נקיט רשותא דיניה דינא. ומיהו לאו אורח ארעא למידן יחידי לא קטון ולא גדול. אבל אי עבד וסדרו בעלי דינין מיליהון קמיה, וקא מודו דהכי הוה ודן ביניהם דיניה דינא כי גמר וסביר ומומחה לרבים ע"כ. כתב בעל העטור ז"ל, ושדר רב שרירא גאון ז"ל, יחיד מומחה דחשיב בדורו כרב נחמן, דבקי במשנה ובתלמוד, ובקי נמי בשקול הדעת, ומעיין בדיני כמה שני, ומנסו ליה זמנין סגיאין ולא חזו ליה טעותא, כגון זה מומחה לרבים. וכן שלשה בין מומחין בין שאינן מומחין וקבלום וטעו בשקול הדעת קם דינא ופטורין. וכן יש לו ז"ל קם דינא והדר דינא בחד דינא, כגון הא דאמרינן, כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. וכן ההיא דפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ד א') נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי. במה דברים אמורים, בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו, ואי לא אינו נאמן, ואוקימנא, דקריען זכותיה. ומקשי, ונהדר נדונינהו, ומשני, שודא דדייני. כלומר, שעיקר הדין אינו אלא בענין שודא דדייני, כענין שניהם תלמידי חכמים שניהם קרובים דפרק הכותב (כתובות פ"ה ב'), וכיוצא בו. ומינה הביא הרב בעל העטור ז"ל בשם בעל המתיבות, דב"ד הגדול הוא דאלימי למעבד שודא דדייני, אבל דייני בעלמא לא. דאמרינן (כתובות צ"ד ב'), אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי, שודא דדייני. אמר ליה אנא נמי שודא דדייני. אמר ליה, חדא, דאנא דיינא ומר לאו דיינא, ועוד, מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה. והא רב ששת חכים גמיר וסביר הוא, וקאמר ליה רב נחמן, מר לאו דיינא הוא, ש"מ, דלא עביד שודא דדיינא אלא בי דינא רבה. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל, עיקר קבלה בידינו, דלא עבדינן שודא אלא במקרקעי, אבל במטלטלי, אמרינן ממון המוטל בספק חולקין. ואמר רב נחשון ז"ל, שודא דדייני שיתא הוו בכולא תלמודא. מסתברא, דשודא הוא לשון חוזק, והיא מלה ערבית. יוסכם עם הירושלמי פרק מי שהיה נשוי, גבי ההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד, ואמר שמואל שודא דדייני. ירושלמי (כתובות פ"י ה"ד), שמואל אמר שוחדא לדייני, איזה מהם שירצו ב"ד להחליט מחליטין. וי"מ אומדנא. אבל אם היה עיקר הדין טענות, היו חוזרין הדין לתחלתו. הרי קם דינא והדר דינא והכל בדין אחד. וטעמא דקם דינא, דמצי למימר ליה, טעם הראשון יפה מן האחרון.
פרק החובל, נזקי שור בשור ונזקי שור באדם נמי, אלהים בעינן וליכא, התם שליחותיהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. הרי שארץ ישראל עושה רושם, וכמה כיוצא בזה. וסוריא אינן מומחין, וכדאיתא פרק זה בורר (סנהדרין כ"ב א'), בערכאות שבסוריא שנו, וכבר הבאנו אותו בזה הפרק לקמן. ופי' ערכאות מקום עריכת הדין. הרי, שאפילו בני בבל הם כפופים לבני ארץ ישראל, ואף על גב דאמרינן סוף מסכת כתובות (קי"א א'), ארץ ישראל עיסה לבבל, כלומר, ספק הוא, שמעורב בהן סובין ומורסן וקמח, ועזרא לא עלה מבבל עד שעשאה כסולת נקיה (קידושין ס"ט ב'). ואם תראה שבני ארץ ישראל היו צריכים לבני בבל, הוא משום דהתם שבט. וכדאמרינן מסכת סנהדרין פרק קמא (ה' א'), אמר רב, האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי לפטר ולא לישלם, לינקוט רשותא מבי ריש גלותא, וכן אמר שמואל. וה"מ מהכא להכא, ומהתם להתם, ומהכא להתם, אבל מהתם להכא לא מהניא רשותא, דהכא שבט והתם מחוקק. דתניא לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט י'), אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. ואמרינן מסכת הוריות פרק בתרא (י"א א'), איזהו נשיא, זה המלך. ת"ר נשיא זה המלך, יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב, תלמוד לומר, מכל מצות יי' אלהיו (ויקרא ד' כ"ב), ולהלן הוא אומר, למען ילמד ליראה את יי' אלהיו (דברים י"ז י"ט), מה להלן, שאין על גביו אלא יי' אלהיו, אף כאן נשיא שאין על גביו אלא יי' אלהיו. בעא מיניה רבי מרב, כגון אני מהו "בשעיר". אמר ליה, הרי צרתך בבבל. איתיביה, מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאין לעצמן, ואלו מביאין לעצמן. אמר ליה, התם לא כייפי להדדי, הכא אנן כייפינן להו. "ושעיר" הוא ארץ ישראל, וכההיא דמסכת תמיד (כ"ז ב'), זכרנוה פרק עשירי. ירושלמי פרק יש נוחלין (ה"א), רבי מולך בשם רבי יהושע בן לוי, הלכה כרבי זכריה בן הקצב. רבי ינאי קפודקיא הוה ליה עובדא, והוון (דינין) [דייניה] רבי הונא ורבי יהודא בן פזי ורבי אחא. אמר לון רבי אחא, אחינו שבחוץ לארץ הדיוטות הן, והן טועין את ההלכה. ועוד, דאינון סמכין על הדא דרבי מולך על רבי זכריה, שאמר, אחד הבן ואחד הבת שניהם שוין במטה האם. ולית כן היא. תוספתא מסכת בבא קמא פרק ז' (ה"ב), מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל הארצות כולן, מפני שבית אברהם אביהם משם. משלו משל, למה הדבר דומה, לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה, לבית אביה.
הנותנים רשות הם שנים. האחד, ראש גולה בבבל, ואין חוששין אליו אלא ליחוסו לא לחכמתו, שדינו על כל ישראל כדינא דמלכותא, שאונסת ומכרחת לרדות ישראל ולדין עליהם בכל מקום בין רצו בין לא רצו, שנאמר (בראשית מ"ט י'), לא יסור שבט מיהודה. וכל דיין שראוי לדון שנתן לו רשות ראש גולה, יש לו לדון בכל העולם אף על פי שלא רצו בעלי דינין, בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף על פי שאין דן דיני קנסות. השני הנותן רשות גם כן, הוא ראש ישיבה של ארץ ישראל. וזה, צריך שיהיה גדול בתורה לא ימצא כמוהו בכל ארץ ישראל, בזמן שממנין אותו, דכתיב (שם), ומחוקק. וכבר בארנו פרק עשירי שזה בהסכמת בני ארץ ישראל. כתב הר"מ ז"ל בפי' המשנה (בכורות פ"ד מ"ג), שאינו מועיל רשות ראש גלות בהיתר בכורות בלבד, רק צריך בזה רשות ראשי ישיבות מארץ ישראל, כמו שהתבאר בתלמוד. לפיכך כשתשמע מומחה בהיתר בכורות או ראיית מומו, תדע שהוא מומחה שנטל רשות מב"ד לראות בכורות ולהורות בהם בפירוש. וכל דיין שראוי לדון, שנתן לו ראש ישיבה שבארץ ישראל רשות, יש לו לדון בארץ ישראל וסביבה אפילו בעל כרחן, אבל בחוצה לארץ, אם רצו אין, לא רצו לא, ואף על פי שיכול לדון שם דיני קנסות. ואם נטל רשות מראש גולה דן בעל כרחן. מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו הגון, ועבר ראש גולה ונתן לו רשות, או שטעו ב"ד ונתנו לו רשות, אין הרשות מועיל לו עד שיהיה ראוי. ריש פרק כיצד מעברין (עירובין נ"ג ע"ב), אמרי ליה רבנן לרבי אילעא, הצפינינו היכן רבי אבהו צפון. א"ל נתיעץ במכתיר והנגיב למפיבושת. פירש רש"י ז"ל, נתיעץ במכתיר, נטל רשות מבעל ישיבה. מכתיר, על שסומך ונותן רשות להורות ולהקרא רבי, ומשם והלאה הוא רשאי לדון ולהורות ולהיות מומחה לרבים, ואם טעה לא ישלם, עד כאן. פירוש הצפינינו, הראנו. כמו צופיה הליכות ביתה. צפון, נחבא. והנגיב, הלך לו לדרום. למפיבושת, לפני חכמי דרום שהם חכמים מאד, על שם שהיה מפיבושת חכם גדול קרי ליה הכי. והדין הוא כך, אם אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנ"ח ב'), כל שכן באויר בית המקדש, והמשכן לא היה לעולם אלא בדרום ארץ ישראל. האיש שנותנין לו רשות צריך שיהיה תלמיד חכם מפורסם בחכמת התורה, וכדאיתא מסכת הוריות (ב' ב'). ובג"ה עדיין נאריך בגדר החכם פרק מ"ד ושם תמצאוהו. כתב הרמב"ם ז"ל (ספר המצוות ל"ת רפ"ד), והמצוה, שהזהיר ב"ד הגדול או ראש גלות, שלא למנות דיין אדם שאינו חכם בחכמת התורה בעבור מעלות אחרות שיהיו בו וימנוהו בעבורם, אלא שיהיה יודע צווי התורה ואזהרותיה והנהגותיה, וחזקתו במעשים נאים. ואמרינן בספרי (פרשת דברים), שמא תאמר פלוני נאה אושיבנו דיין, פלוני גבור אושיבנו דיין, יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע, לכך נאמר (דברים א' י"ז), לא תכירו פנים במשפט.
<h2>דף ו:</h2>
סנהדרין פרק קמא אמר רבא, הלכה כרבי יהושע בן קרחה דאמר מצוה לבצוע, מצוה למימר להו הכי, דינא בעיתו או פשרה בעיתו. ודוקא מקמי גמר דין, אבל אחריו אין רשאי לבצוע, והוא, שיאמר גדול הדיינין, איש פלוני אתה חייב. פרק ואלו מציאות (בבא מציעא ל' ב'), אמר רבי יוחנן, מפני מה חרבה ירושלם, מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.
<h2>דף כג.</h2>
פרק החובל, נזקי שור בשור ונזקי שור באדם נמי, אלהים בעינן וליכא, התם שליחותיהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. הרי שארץ ישראל עושה רושם, וכמה כיוצא בזה. וסוריא אינן מומחין, וכדאיתא פרק זה בורר (סנהדרין כ"ב א'), בערכאות שבסוריא שנו, וכבר הבאנו אותו בזה הפרק לקמן. ופי' ערכאות מקום עריכת הדין. הרי, שאפילו בני בבל הם כפופים לבני ארץ ישראל, ואף על גב דאמרינן סוף מסכת כתובות (קי"א א'), ארץ ישראל עיסה לבבל, כלומר, ספק הוא, שמעורב בהן סובין ומורסן וקמח, ועזרא לא עלה מבבל עד שעשאה כסולת נקיה (קידושין ס"ט ב'). ואם תראה שבני ארץ ישראל היו צריכים לבני בבל, הוא משום דהתם שבט. וכדאמרינן מסכת סנהדרין פרק קמא (ה' א'), אמר רב, האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי לפטר ולא לישלם, לינקוט רשותא מבי ריש גלותא, וכן אמר שמואל. וה"מ מהכא להכא, ומהתם להתם, ומהכא להתם, אבל מהתם להכא לא מהניא רשותא, דהכא שבט והתם מחוקק. דתניא לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט י'), אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. ואמרינן מסכת הוריות פרק בתרא (י"א א'), איזהו נשיא, זה המלך. ת"ר נשיא זה המלך, יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב, תלמוד לומר, מכל מצות יי' אלהיו (ויקרא ד' כ"ב), ולהלן הוא אומר, למען ילמד ליראה את יי' אלהיו (דברים י"ז י"ט), מה להלן, שאין על גביו אלא יי' אלהיו, אף כאן נשיא שאין על גביו אלא יי' אלהיו. בעא מיניה רבי מרב, כגון אני מהו "בשעיר". אמר ליה, הרי צרתך בבבל. איתיביה, מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאין לעצמן, ואלו מביאין לעצמן. אמר ליה, התם לא כייפי להדדי, הכא אנן כייפינן להו. "ושעיר" הוא ארץ ישראל, וכההיא דמסכת תמיד (כ"ז ב'), זכרנוה פרק עשירי. ירושלמי פרק יש נוחלין (ה"א), רבי מולך בשם רבי יהושע בן לוי, הלכה כרבי זכריה בן הקצב. רבי ינאי קפודקיא הוה ליה עובדא, והוון (דינין) [דייניה] רבי הונא ורבי יהודא בן פזי ורבי אחא. אמר לון רבי אחא, אחינו שבחוץ לארץ הדיוטות הן, והן טועין את ההלכה. ועוד, דאינון סמכין על הדא דרבי מולך על רבי זכריה, שאמר, אחד הבן ואחד הבת שניהם שוין במטה האם. ולית כן היא. תוספתא מסכת בבא קמא פרק ז' (ה"ב), מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל הארצות כולן, מפני שבית אברהם אביהם משם. משלו משל, למה הדבר דומה, לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה, לבית אביה.
<h2>דף כד:</h2>
הבורר לו דיין לדון, משקנו ממנו בקנין, אין יכול לחזור בו, וכן הביאו בעל העטור ז"ל. ואם לא קנו מידו אלא שכתבו שטרי בירורין מדעת שניהם, יש מי שאומר שאין יכולין לחזור בהם, וי"א משטענו בפניהם אין יכולין לחזור בהם, ואף על פי שלא קנו ושלא כתבו. וכן משמע מהירושלמי פרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין פ"ג ה"ד) קבל עליו בפני שנים יכול הוא לחזור בו, בפני שלשה אינו יכול לחזור בו. פירוש קבל, התרעם.
כתב הרב אלפאסי ז"ל, ורבוותא אמרי אי קביל עליה חד קרוב או פסול כבתרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה, ומסתברא כותיה. שלחו ליה מבי רב לשמואל, ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מיניה מאי, שלח להו אין אחר קנין כלום, וכן הלכה. וזה במכר במתנה ובכל התנאים.
כתב הרב בעל העיטור ז"ל תשובה להרי"ף ז"ל גבי מלוה ברבית, דקיימא לן, לוה פסול דרבנן, ומלוה פסול דאוריתא. האי דנקט מלוה ולא נקט שאר חייבי לאוין, משום דמלוה ברבית מצוי מכל עוברי עברה, וה"ה לשאר חייבי לאוין. ועוד כתב שאין כל חייבי לאוין פסול אלא שיש בו מעשה, ונשבע, וממר, ומקלל חברו בשם, שהם בני מלקות. ומסור פסול לעדות, ואמרי רבוותא בלא התראה, ובלא הכרזה. ירושלמי (גיטין פ"ט ה"ז) אמר רבי יעקב צריכין שיהיו הדיינין מכירין את הנידונין, מעשה היה וזייפו.
<h2>דף כו:</h2>
הקרובים הם אחים בין מן האב או האם, זה עם זה ראשון בראשון, ובניהם שני בשני, ובני בניהם שלישי בשלישי. ולעולם שלישי בראשון כשר, וכל שכן בשני. אבל שני בשני וכ"ש שני בראשון פסולים. אב ובנו ראשון בראשון, אב ובן בנו שהוא שלישי לו הוא שני בראשון, ובן בן בנו שהוא לו רביעי כשר, שהוא שלישי בראשון. ודרך נשים, שתי אחיות או אח ואחות מן האב או האם, הן ראשון בראשון, בניהם בין זכרים או נקבות שני בשני, ובני בניהם או בנות בניהם שלישי בשלישי. כל אשה שאתה פסול לה אתה פסול לבעלה, וכל בעל שאתה פסול לו אתה פסול לאשתו. כתב הרב בעל העיטור ז"ל, חזינן תשובה דאין בעלי קרובות פסולין להדדי אלא בעל האם עם בעל הבת. וכן (אולי יש להשמיט מילת "וכן") כתב הר"ם ז"ל (הל' עדות פי"ג ה"ז) כל שתי נשים שני בשני בעליהן מעידים זה לזה. אינו מעיד לבן אחות אשתו שהוא בן גיסו מאחות אשתו, אבל מאשה אחרת כשר, כדברי הרב אלפסי ז"ל. כתב הרב בעל העיטור ז"ל, וקיימא לן דחתן אפילו מאחות אשתו כשר, ותרי גיסי כראשון בראשון נינהו. כתב הרי"ף ז"ל בתשובה, דלא אמרינן בעל כאשתו אלא בבעל אשה ובתה ובעלי שתי אחיות, אבל בעלי בנות דודו אינם פסולים זה לזה. אינו מעיד לבעל בת אשתו. אבי חתן וכלה מעידין זה על זה. וכן אחי האח מהאם, האיש עם אשתו ראשון בראשון, לזה אינו מעיד לבנה ולא לאשת בנה, ולא לבתה ולא לבעל בתה, ולא לאביה ולאמה, ולא לבעל אמה ולא לאשת אביה. וכן הדין לאשתו ארוסה לעצמה. אח חמותו הוא ראשון בשני, ובנו שני בשני. אח חמיו ראשון בשני, בן אחי חמיו שני בשני. קרוב ונתרחק כשר, ואפילו הניחה בנים. יודע לו עדות ואחר נעשה חתנו, בעינא תחלתו וסופו בכשרות.
הפסולין דבר תורה שלא מחמת קורבה, הם בעלי עברה דאוריתא שחייבין עליה מלקות, וכדאמרינן פרק זה בורר, דאמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות, אמר ליה רב ששת ארבעין בכתפיה וכשר, והרי"ף ז"ל נראה שפסק כרב ששת, וכן מצאנו לו בתשובה. ואף על גב דפריק רב נחמן יצרו תקפו לא סמכינן עליה. ויש קצת ראיה מדאמרינן מסכת סנהדרין פרק קמא (ט' ב'), אמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי, הוא ואחר מצטרפין להרגו. לרצוני, רשע הוא, והתורה אמרה (שמות כ"ג א'), אל תשת ידך עם רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. אלמא כלהו אמרי דרשע הוא ופסול לעדות ולא אמרינן ביה יצרו תקפו. אלא (דרבה) [דרבא] הכשירו לזה משום דאין אדם משים עצמו רשע, ובזה נמשכו רבותי, ואע"פ שיש מי שפוסק כרב נחמן.
<h2>דף כז.</h2>
וכן נמי לא קיימא לן כרבא דאמר, רשע דחמס בעינן אלא אפילו אוכל נבלות להכעיס פסול לעדות. וגזלן פסול לעדות דבר תורה, אבל חמסן דיהיב כולי דמי אינו פסול דבר תורה, ואין בו אפילו משום לאו דלא תחמוד, כדאמרינן ריש מסכת בבא מציעא (ה' ב'), והא קא עבר משום לא תחמוד, ופריק לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ותדע לך דהכי הוא דהא על מה ששנינו פרק זה בורר (סנהדרין כ"ה ב'), הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין, ואקשינן בגמרא גזלן דאוריתא הוא, ואוקמינן בגזלת חרש שוטה וקטן, ואלו בחמסנין לא הקשו חמסן דאוריתא הוא, משום דכיון דיהיב דמי לאו רשע הוא להיות פסול לעדות, והוא שנותן דמים שלמים כדמי מה שנטל. ופסולין דרבנן רובם זכרום ז"ל פרק זה בורר.
<h2>דף כז:</h2>
האוהב והשונא כשרים לעדות ופסולין לדון. (ל"ו ב'), הכל כשרים לדון דיני ממונות ואפילו גר, והוא שאמו מישראל, או ממזר. אין דיין דן את קרובו. פרק זה בורר (כ"ז ב'), לא יומתו אבות על בנים, לא יהיו העדים קרובי בעלי דינין, ולא לערב, ולא קרובים זה עם זה, ולא יהיו הדיינים קרובים זה לזה, ואין דיין דן על פי עדות קרובו, ויש אומרים שלא יהיה הערב קרוב לדיין. ירושלמי (פ"ג ה"ט), מניין שלא יהיו הדיינים קרובים של נידונים, ת"ל (דברים כ"ד י') לא יומתו אבות על בנים.
תוספתא מסכת שביעית בסיפא (פ"ח ה"ט), אין מעשה ב"ד צריך קיום. ירושלמי (גיטין פ"ט ה"ח) רב אמר הדיינים חותמין אף על פי שאין יודעין לקרות, אבל אין העדים חותמין אלא א"כ יודעין לקרות. ובגמרין פרק המביא תניין (גיטין י"ט ב'), עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין הקרעים דיו, ושאין יודעין לקרות קורין לפניהם וחותמין. ודוקא בגיטין שלא יהיו בנות ישראל עגונות, אבל בשאר שטרות לא. ואי קרו ספרי קמיהו, כי קרו קמיה דיינא דאית ליה אימתא עליהו, חתים. ואי לא, לא חתים. והרב בעל העיטור ז"ל כתב בשם רבינו חננאל ז"ל, דליכא בשטרי סהדי כלל, ואמרינן והא ההוא גברא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא, תרגומא אקריאה. כתב הרשב"א ז"ל, הירושלמי אוסר הקרובים בקיום שטרות, אבל אני דעתי נוטה להלכה לא למעשה, דעידי קיום קרובים למלוה וללוה, כשרים. מדאמרינן, אין העדים חותמין על השטר אם לא קראוהו, אבל הדיינין חותמין על השטר אף על פי שלא קראוהו, ואם איתא, ליחוש שמא עידי הקיום קרובים למלוה או ללוה.
<h2>דף כט.</h2>
פרק זה בורר (סנהדרין כ"ט א'), והוא לא אויב לו (במדבר ל"ה כ"ג), אזהרה לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאסורין לישב בדין זה עם זה. פרק שבועת העדות (שבועות ל' ב'), האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא לחבריה וזילא ביה מילתא דנזיל לגבי דיינא דבציר מיניה, לא נזיל. וה"מ בממונא, אבל באיסורא אזיל. מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. כתב הר"ם ז"ל (סנהדרין פכ"א ה"ה), כבר נהגו כל בתי דיני ישראל מאחר התלמוד בכל הישיבות, שמושיבין בעלי דינין ומושיבין העדים, כדי לסלק המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם.
<h2>דף ל.</h2>
כתב הרב בעל העיטור אות קו"ף תשובה להרי"ף ז"ל, אם בא לפני ב"ד שטר קבלת עדות, והעדים באותו העיר, רואים אם אותן מקבלי עדות בקיאין בדקדוקי עדים ובחקירתם, הולכין אחר השטר, ואין חוששין לעדות העדים. ואם לאו, אין סומכין על קבלת העדות וכתיבתן, אלא סומכין על העדים. והלכתא, קבלת עדות צריך שלשה מומחין, יודעין הלכות עדים כשרים ופסולים, זהירים בקבלתם לכוין עדות כל אחד ואחד, כדתנן (אבות פ"א מ"ט) הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר, משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא ע"כ. וכן נמי כתב הר"ם ז"ל פרק ה' (עדות פ"ו הלכה ד'—ה'). וקיימא לן הלכתא אין חוששין לבית דין טועין, ולעולם אין בודקין אחר ב"ד, אלא מחזיקין אותם שהם בקיאין ולא יטעו אלא בודקין אחר העדים, וכדאמרינן סוף פרק מצות חליצה. ורבא דידיה אמר, אין חולצין אלא אם כן מכירין, ולא ממאנין אלא אם כן מכירין, אבל כותבין גט חליצה וגט מיאון אף על פי שאין מכירין, דלא חיישינן לב"ד טועים. וסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ח ב') יהיב טעמא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל בי דינא בתר עדים דייקי. ופירוש מכירין, שיכירו שזה פלוני אחי פלוני, וזו יבמתו בת איש פלוני אשת פלוני, וזה שחלץ לה אחיו הוא. ופירוש אף על פי שאין מכירין, שנים או שלשה שראו שנחלצה, כותבין לה גט חליצה, ואף על פי שאינם הדיינין שחלצה בפניהם, ואינם מכירין שזו בת פלוני ואשת פלוני וכו', שגט חליצה אינו אלא מעשה ב"ד שיהיה לה ראיה שנחלצה, אבל מכל מקום צריך שנדע שהם ב"ד ושנכיר כתיבתן. אבל כתב או שטר שבא לפנינו חתום ואין איש שיכיר החתימות, אין ראוי לסמוך עליו, וכדמוכח מדאמרינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות כ"א א') ופרק גט פשוט אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין, מתקיף לה רבא, אמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו', ומסקנא, הלכתא אין מצטרפין. ירושלמי פרק דיני ממונות (סנהדרין פ"ג הי"ב), אשרתא דדייני מהו שצריך ב"ד, ר' אושעיא ושמואל, חד אמר יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב ידי הדיינים, רבי פרנא אמר אפילו בכתב עד אחד ודיין אחד. עוד ירושלמי מסכת גיטין (פ"ט ה"ז) קרא ערער על חתימת ידי עדים, או על חתימת ידי הדיינין, אם רצה לקיים בכתב ידי עדים, מקיים. בכתב ידי הדיינים, מקיים. כתב הרב בעל העיטור ז"ל, ואומר אני, ואפילו בעד אחד ודיין אחד מקיים, והיינו פירושא דעד ודיין מצטרפין, עד כאן. גם נראה שנוכל לומר עליו שהוא שטר מזוייף, ממאי דאמרינן, מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו כרבי (בבא מציעא ז' ב'). וכן פסק הרי"ף ז"ל מסכת בבא מציעא פרק קמא (שם), וכן פסק הכי בהדיא רב נחמן פרק האשה שנתארמלה (כתובות י"ט א'), בגמרא העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה. ואם כן, מי שהוציא על חברו שטר מקויים, ואין אדם מכיר חתימתן של עדים ולא חתימת הדיינין, ואמר הלה פרוע הוא, נאמן. מגו דאי בעי אמר מזוייף הוא. וכן כתב הרשב"א ז"ל. ואם בממון כך, קל וחומר באיסורין.
<h2>דף לא:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל פרק ו' (הלכות סנהדרין ה"ט), אבל יש מקומות שיש חכמים מומחין לרבים, ומקומות שיש בהם תלמידים שאין כמותן, אם אמר המלוה לילך לפלוני שבארצי הגדול, ונדון לפניו בדין זה, כופין הלוה והולך עמו, וכן היו מעשים בספרד בכל יום. עוד פרק כ"ב (הלכות סנהדרין ה"ח) שאל אחד מבעלי דינין לכתוב לו פסק דין, כותבין לו כך, פלוני בא לב"ד עם פלוני בעל דינו שתבעו בכך, ויצא זכאי או חייב.
פרק זה בורר אמר רבי יוחנן, שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הועד, כופין אותו ודן בעירו, ודוקא היכא דניחא ליה למלוה. ואמרינן פרק הכותב (כתובות פ"ה א'), ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בבי דיניה דרב ביבי בר אביי, אמר ליה ההוא בעל דין, תיתי ותשבע לי במתאי, וחייבה רב ביבי למעבד הכין. ומיהו, אלו היה ב"ד יפה סמוך לעירם תוך שלש פרסאות, אי נמי, שאין בעירם יודע דין, אף ללוה שומעין לו ללכת לב"ד יפה סמוך לנו, וכדמוכח ריש פרק זה בורר (כ"ג א'), זה בורר לו ב"ד אחד, וזה בורר לו ב"ד אחר. ואקשינן, ואפילו לוה מצי מעכב, והא אמר רבי אלעזר, לא שנו אלא מלוה, אבל לוה כופין אותו ודן בעירו. ופרקינן, כדאמר רבי יוחנן בערכאות שבסוריא שנו, הכי נמי בערכאות שבסוריא שנו, אבל מומחין לא. רב פפא אמר אפילו תימא במומחין, כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא, דאמר לוה מאי קא מטרחנא ליה. ורב חסדא תלמיד דרב הונא הוה, ותלמיד אל יורה הלכה תוך שלש פרסאות לרבו כמחנה ישראל, כדאיתא בערובין (ס"ג א'), אלמא, תוך שלשה פרסאות יכול אף הלוה לעכב ולומר לב"ד יפה קא אזלנא, ושאין שם לא טורח ולא הוצאה כל כך. וכן, אלו נזדמן למלוה דרך למקום הב"ד יפה, אף הלוה יכול לעכב ולומר הרי אתה הולך מעצמך למקום ב"ד יפה, ואינך צריך להוסיף על דיני לא הוצאה ולא טורח, ושומעין לו, אבל בענין אחר, לא. ואפילו אמר לוה, אנא עבידנא אוזינקא, דמצי אמר לא מצינא דאטרח. וכן כתב הרשב"א (מיוחסות סי' מ"ז) ז"ל. ובאה הגמרא (סנהדרין ל"ב ב') להראות לנו ולהודיענו, שבלוד היה ב"ד רבי אלעזר, ובפקעין רבי יהושע, וביבנה ר"ג. וכבר בארנו שבין לוד ויבנה כשתי שעות, והוכחנו היות פקעין ביניהם, פרק ז'. וסכני הוא בגליל העליון צפוני לצפורי כחצי יום. אם כן, מה שאמרו ודן בעירו, רוצה לומר עם אותו ב"ד שבעירו, ואף על פי שיש בבית הועד חכמים גדולים מהם. ופירוש ב"ד יפה, כלומר, שהנה בית דין ושם ב"ד, אלא שהוא יפה ממנו. ואחר שהוא כן, אמרם ז"ל (שם), הלך אחר ב"ד יפה, אינו בהכרח, אלא היכא דניחא ליה למלוה בבית דין יפה. אי נמי אף על גב דלא ניחא ליה, אם הוא סמוך להם. או הדרך השלישי. ומה שדקדקנו בסמיכות שלשה פרסאות, נראה שהוא קרוב למה שאמרו שם גם כן (שם ל"א ב'), והיבמה הולכת אחר היבם להתירה ואפילו היא בטבריה והוא בצפורי, שהרי ביניהם כשלש פרסאות בקירוב. פרק אף על פי (כתובות ס' ב') אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה. ואם אמר כתבו לי מאי זה טעם דנתוני, כותבין ונותנין לו. ואם הוצרך דבר לשאול מב"ד הגדול שבירושלם, כותבין ושולחין ושואלין. ובזמן הזה, שולחין ושואלין בכל מקום שיש שם חכמים. והיכא דלא ניחא למלוה, עבד לוה לאיש מלוה, וכופין אותו והולך לבית הועד, פירש רש"י ז"ל, מקום שתלמידי חכמים מתוועדים ללמוד תורה. ולא שנא בארץ ולא שנא בחוצה לארץ, הולכין אחר ב"ד יפה. וכדאמר אחר רבי מתיא בן חרש לרומי, ואחר רבי חנניא בן אחי רבי יהושע לגולה.
ומסתברא, כל היכא דליכא למימר יוציא מנה על מנה כופין ללכת לבית הועד, ואם כן מלוה לאו דוקא, אלא כל תובע קאמר ואפילו נזקין וחבלות. והוא שיש עדים בחבלה וגזלה, אבל בטענה לחוד לא. והיכא דאמר לוה אנא עבידנא אוזינקא דיליה ונלך לבית הוועד כופין המלוה והולך. וקצת מרבותי כתבו דאפילו הכי יכול מלוה לומר לא מצינא דאטרח וכדלעיל.
והיכא דאמר לוה נכתוב טענותינו לבית הוועד, כתב הרב בעל העיטור, מסתברא דמלוה מצי מעכב אף על גב דלית בה אוזינקא. דגרסינן פרק קמא (י"ז א'), שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן, והוא הדין מפי הכתב, דחד טעמא נינהו. כדאמרינן בספרי (פרק י"ט פ"ח), מפיהם ולא מפי כתבם, ולא מפי התורגמן, ולא עד מפי עד. והילכך כופין אותו ודן בעירו. ואף על גב דההיא גבי עדים קאמר, ילפינן מינה בעלי דינין. לפי שאין הדיין יכול לחקור הדבר על פי הכתב. ולפי הירושלמי (פ"ג ה"ב) צריך שיהיו הדיינין שבעירו יושבין ושומעין וחוקרין הדברים ודנין מה שדנין והספק שולחין.
<h2>דף לג.</h2>
עוד פירש (הר"מ בפיהמ"ש בכורות פ"ד מ"ג) טעה בדבר משנה, כגון ששכח אותו הלכה או לא ידעה, וכדאיתא בכתובות (ק' ב') ב"ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעה בדבר משנה וחוזרין. וקצת מרבותינו כתבו, שלא אמר כך רשב"ג אלא בסתם מקומות שלא נהגו אלא בהכרזה. ומיהו, ב"ד שהגבו כתובה לאלמנה ולא העמידו אפטרופוס ליתומים, אין לומר עליהם שנעשו כטועין בדבר משנה וחוזרין, דהא ב"ד הם אפטרופין ואביהם של יתומים, וכדאמרינן (בבא קמא ל"ז א') ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים. ובכל מקום שאמרו ב"ד מעמידין להם אפטרופוס, אינו אלא להקל על הב"ד, שאינם רוצים לפקח על נכסי היתומים, ומעמידין להם אחרים לפקח על נכסיהם. אבל אם רצו ב"ד לפקח על הנכסים, אין לך אפטרופין יפין מהם. ולא מצינו עכוב בהעמדת אפטרופין, וכן כתב הרשב"א ז"ל. טעה בשקול הדעת, כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי, ולא איתמר הלכתא כחד מינייהו, וסוגיין בעלמא כחד מינייהו, ועבד איהו כאידך, איגלי לן מילתא דודאי טעה. והר"ם ז"ל (סנהדרין פ"ו ה"ב) כתב, שלא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד, אלא כיון דלא איתמר הלכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא. וכן פירש ז"ל (בפיהמ"ש שם מ"ב) מומחה, מנוסה. שניסוהו בקושיות ושאלות, ונמצא גדול בחכמה ומובהק. וכענין לשון קמיע מומחה, כלומר מנוסה, גם זה מנוסה בחכמתו. ואם המנסה אותו הוא ב"ד הרי זה נקרא מומחה לרבים.
גרסינן פרק דרישה וחקירה אמר רבי יוסי טעה בדבר משנה חוזר, טעה בשקול הדעת אינו חוזר. פירוש חוזר, שמחזיר הדבר כשהיה מתחלה, שהוראתו אינה כלום. וזה כשטעותו מצוי בדבר משנה או בתלמוד כדברי הרמב"ם ז"ל (סנהדרין פ"ו ה"א), אין דינו דין לגמרי וחוזר. ורש"י ז"ל כתב שתלו הטעם במשנה שרבי סתמן, שכל הישיבה מצויה אצלו, ועל ידי שהיה נשיא, ודקדקו עמו בדברים והעמידום על בורים. וה"ה טעה בתוספתא דרבי חייא ורבי הושעיה שהם סדרו סדר התוספתא וסתמו מה שסתמו. והתם אמר אפילו בדרב ושמואל, כלומר, בדברי האמוראין האחרונים. והדינים הם כך. דן את הדין וטעה בדבר משנה, חוזר הדין, ואינו חייב לשלם כל עיקר. וזה, בין שיהיה הדיין מומחה ונקיט רשותא, או לא. לא שנא נשא ונתן ביד, ולא שנא לא נשא ולא נתן ביד. פי' נשא ונתן ביד, שהוא עצמו גבה מזה ונתן לזה. לא נשא ונתן ביד, אלא צוה לבעל הדין. ואפילו היה הדבר שאי אפשר לחזור בו, כגון דין רבי טרפון, גבי פרה שהאכילה לכלבים, פרק עד כמה, (בכורות כ"ח ב') ואם לא האכילה היה חוזר. ואף על פי שגרם להזיק, לא היתה כונתו להזיק (רמב"ם פ"ו מהלכ' סנהדרין ה"א). ולא מחייבינן ליה משום דינא דגרמי. והפך זה, מי שאינו מומחה, ולא קבלוה עליהו בעלי דינא, אף על פי שנטל רשות, הרי הוא בכלל בעלי זרוע, ואינו בכלל הדיינין. לפיכך אם דן, בין טעה בין לא טעה, כל אחד מבעלי דינין אם רצה חוזר ודן בפני ב"ד, ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו, וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן שלא כהלכה. או שאסר לאכול דבר המותר והאכילו לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא (רמב"ם שם ה"ד). ירושלמי (כתובות פ"ט ה"ב) היא טעות משנה היא טעות זקנים. אמר ר"ע (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א) אני איני יודע לדון דין תורה, מקבלין אתון מה דאנא אמרי. ואמרינן (שם), אע"פ שאין אדם דן יחידי חותם יחידי. דכתיב (דניאל י'), אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת. עוד בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ח), אמר רבי סימון, צריך הדיין לשנות טענותם, שנאמר (מלכים א' ג') ויאמר המלך זאת אומרת בני החי.
ומסתברא, שכל הלכה פסוקה הוא כדבר משנה, דאמרינן (שבועות ל"ח ב'), האי דיינא דאשבע ביי' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. כתב רבינו האי גאון ז"ל, וכל שמועה של כל החכמים כדבר משנה דמיא.
וכן אם התובע יש לו גלגול על הנתבע, וב"ד אמרו שיכול הנתבע להפך ועשו מעשה, הורו רבותי שזה מכלל טעה בדבר משנה, אחר שיש לנו כמה ראיות לגלגול שבועה דרבנן (אוצ"ל "לאו דרבנן"). וכתב בעל העטור (הל' מלוה ע"פ) ז"ל, תשובה להרי"ף ז"ל, שבועת הסת דמפכינן, דוקא דלית ביה גלגול שבועה אצל הנתבע.
אמנם, טעה בשקול הדעת, והוא מומחה ונקיט רשותא, אף על פי שנשא ונתן ביד, הדר דינא ופטור מלשלם. וכן נמי מומחה ולא נקיט רשותא, אלא דקבלוהו עליהו בעלי דינא. אבל מומחה ולא נקיט רשותא, ולא קבלוהו עליהו בעלי דינא, או שאינו מומחה, אלא שקבלוהו עליהו בעלי דינא, נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, לא נשא ונתן ביד, הדר דינא ופטור מלשלם. ליתיה מומחה, ולא קבלוהו עליהו, לא עשה ולא כלום. דרב אלפסי ז"ל הזכיר עם דליתיה מומחה, וקבלוהו עליהו בעלי דינא, אי נמי, נקיט רשותא מריש גלותא. וכן נמי, עם דליתיה מומחה, ולא קבלוהו עליהו בעלי דינא, ולא נקיט רשותא. והשתא על כרחין האי דנקיט רשותא שהזכיר ז"ל, בשאינו מומחה, דאי במומחה, היינו קמייתא. ושלא קבלוהו, דאי קבלוהו, מה לי נקט רשותא. א"כ, נראה לפי דבריו ז"ל, דליתיה מומחה וקבלוהו, עם דנקט רשותא לחוד, ואינו מומחה ולא קבלוהו, ששניהם שוים. וכן נמי משמע ממה שכתב ז"ל בבבא חמישית, דליתיה מומחה ולא קבלוהו ולא נקיט רשותא, הא נקיט, דיניה דינא. והר"ם ז"ל נראה שהרגיש בזה, עד שכתב בפי' המשנה (בכורות פ"ד מ"ד), מי שאינו מומחה ונטל רשות, זה אין צד וענין למנותו, שלא יתן ב"ד רשות למי שאינו מומחה, לפי שאינו מועיל כל עקר. ולא עוד, אלא אותו בית דין כאלו נטע אשרה וכדאיתא מסכת סנהדרין (ז' ב'), עד כאן. ובשאר הדינים מוסכמים ז"ל.
<h2>דף לד:</h2>
גרסינן פרק יש נוחלין (בבא בתרא קי"ג ב'), ודוקא ביום, אבל בלילה אפילו שלשה כותבין ואין עושין דין, וטעמא דמלתא, דלילה לאו זמן תחלת דין הוא. וכתבו קצת מרבותי דקבלת עדות (בתחלת) [כתחלת] דין, ואין תחלת דין בלילה, ולפיכך אין מקבלין עדות בלילה. ואם עברו וקבלו אין דנין על פי אותה קבלה אפילו ביום. ומיהו, אם קבלו עליהם בעלי הדין מותר, דלא גרע מנאמן עלי אבא ואביך, דכאן וכאן עדות פסולה, ואם קבלו עליהם מקובל.
דיני ממונות דנין אותם ביום וגומרים בלילה שנאמר (שמות י"ח) ושפטו את העם בכל עת. מזה הפסוק הביא הירושלמי פרק דיני ממונות (סנהדרין פ"ד ה"ו) ראיה שדנין אפילו בערב שבת מן התורה אלא שהוא אסור מדרבנן, והרי"ף ז"ל הביאו. וכן יש עוד בירושלמי מסכת כתובות פרק קמא (הלכה א') שאסור לדין דיני ממונות בערב שבת להלכה, הא לדברי תורה דנין. ולענין קביעות זמן לנידונין אמרינן מסכת בבא קמא פרק בתרא (קי"ג א'), דלא קבעינן זמן לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי, אבל מניסן לבתר ניסן ומתשרי לבתר תשרי יהבינן. מה שאין כן ממעלי שבתא לבתר שבתא, כדאיתא בגמרא, משום דטריד בעבידתא דשבתא.
<h2>דף לו:</h2>
האוהב והשונא כשרים לעדות ופסולין לדון. (ל"ו ב'), הכל כשרים לדון דיני ממונות ואפילו גר, והוא שאמו מישראל, או ממזר. אין דיין דן את קרובו. פרק זה בורר (כ"ז ב'), לא יומתו אבות על בנים, לא יהיו העדים קרובי בעלי דינין, ולא לערב, ולא קרובים זה עם זה, ולא יהיו הדיינים קרובים זה לזה, ואין דיין דן על פי עדות קרובו, ויש אומרים שלא יהיה הערב קרוב לדיין. ירושלמי (פ"ג ה"ט), מניין שלא יהיו הדיינים קרובים של נידונים, ת"ל (דברים כ"ד י') לא יומתו אבות על בנים.
